<h1>תוספות חכמי אנגליה — ע"ז</h1>
<h2>דף ב.</h2>
[ע"ז ט"ז ע"א] הינדאה. הודו, והוא ארץ כוש, כמ' דאמ' [מגילה י"א ע"א] הודו וכוש כי הדדי נינהו, כוש מתרגמי' בכל המקרא הודו. לפרסאי דמגיני עליה. ועל זה אנו סומכין בזמן הזה למכור לגוים שאנו שרויין ביניהם לפי שמגינים עלינו, ואותן של פלונדרש אין נראה היתר שאין אנו שרויין ביניהם. והלא מרביע'[ין] עליה זכר ויולדת. ואתי לידי שאלה ושכ'[ירות] מבהמה אחריתי שאינן שבורים. אתי לשהויי. ואיכ' למיגזר דילמ' אתי לאיחלופי במכירה שלימה, והא לא חשיב ליה גזיר' לגזירה דחדא גזירה היא, דמעיקרא כי גזור דלא לזבוני בהמה גסה, סתם מכיר' גזור, אפילו שבורים, כ"ש. בן בתירא מתיר בסוס. פי' לפי שאין מלאכתו אלא לרכיבה וברכיבה אין בו חייוב חטאת אלא משום שביתת דרבנן לפי שהחי נושא עצמו, ואין לחוש אם שאל לו סוסו או ישכיר לו שהוא רוכב עליו בשבת, וק' למורי אבי ליחוש משום נסיוני בסוס ואתי שהישר'[אל] מחמר אחריו ואיכא חייוב חטאת במחמר, י"ל דמחמר לא הוי אלא בהמה דמלאכתו לאיסור דאורייתא כגון בשור שחורש וזורע ועל ידי קולו שהיא מכרת היא עושה מלאכה בשבת, אבל בסוס שמלאכתו לרכיבה אפיל' הוא מחמר אין בו חייוב חטאת דהמלאכה דרכיבה אינו אלא מדרבנן. הלכתא (כר' יהודה) [כבן בתירא]. מכאן פסקינן דסמכינן למכור סוסים (וחזירים) [וחמורים] בזמן הזה לגוים דלא גזרינן משום נסיוני שאין אנו רועים בהמתינו כל כך שיהא מכירות קולינו, דהשתא ליכא למיחש לנסיוני דלמא שמע קלא לישר' ואזלא מחמתיה, ומשו' האוכף שעליו ליכא למיחש לאיסור דהא בטל לגבי בהמה, וא"ת והלא יש איסור סוסים וחמורים שמושכים בעגלות ונושאים משאות, מיהו יש לומ' עיקר מלאכתו אינו אלא לרכיבה, ומשום שאלה ושכירות מיהא א(י)סור משום שמא יעשה בו מלאכה ויתחייב חטאת, ושמא היינו טעמא דלא גזרינן לפי שאין אנו רגילין בשאלה ושכירות כל כך, ובמה שהורגלו העולם להניח עבדים שלהם רוכבים על סוסיהם בשבת, אין לאסור דלא מצינן שגזרו על שביתת דרבנן, וליכא למיחש שמא יעשה בהן מלאכה מפני שמתייראין מאדוניהם.
<h2>דף יא:</h2>
[ע"ז ל"א ע"א] לעיל, הרי הן כפירותיו. פי' הא דחייב במעשר, דאין קניין לגוי לה"פ מ"מ [— להפקיע מידי מעשר].
<h2>דף כב.</h2>
[ע"ז ע"ג ע"א] ראשון ראשון בטיל. מה דפרש"י אינו נראה, דאף בשתייה מותר לפי המסקנא דשמעתי', ודוקא קילוח (חבירו) [חבית] אבל קילוח דגיגית לא. מצא מין במינו וניעור. (ל"ג) [ל"מ — לא מפרשינן] וננער, פי' היין היה ננער מתורתו ראשון, שהיה בראשון מותר ועתה אסור, דא"כ הוה [ליה] לומ' ננער.
<h2>דף לג:</h2>
[ע"ז י"ג ע"ב] ונשחטיה. פרש"י ואי משום שוחט חוץ [אבדק הבית לא מיחייב], כדתניא בשני שעירים [יומא ס"ג ע"ב] ואל פתח אהל מועד לא הביאו להקריב קרבן, שומע אני אפילו קדשי בדק הבית שנקראו [קרבן] כמ' שנ' [במדבר ל"א] ונקרב [את] קרבן י"י אצעדה וכומז, והני לבדק [הבית נינהו], ת"ל ואל פתח אהל מועד, לא הביאו, כל שראוי לפתח אהל מועד כו'. ולישויה גיסטרא. והוי טריפה. (רבא אמ' כמטיל מום בקדשים. פי' לכך אינו יכו' לאוכלו ולא להקריבה). נר' כמטיל מום בקדשים. לכך אינו יכול למשחטיה, דכיון דאינו יכול לאוכלו [ו]לא להקריבה נר' כמטיל מום. וליהוי כמטיל מום בבעל מום. לרבא פריך דאמ' נר' כמטיל מום, כלומ' ומדרבנן אסור, ואמאי לא עבד איסורא דאורייתא משום דלא חזי להקרבה, הרי (כ)מטיל מום בבעל מום דמעיקרא לא חזי להקרבה, ופליגי תנאי בבכורות [ל"ג ע"ב] גבי בכור שאחזו דם, ואיכ' למאן דאמ' דאסור להקיז דם אפילו הוא מת משום [ויקרא כ"ב] כל מום לא יהיה בו, והוה ליה למיתני מפני (שהטיל) [שמטיל] מום בבעל מום ואמאי תנא נראה.
<h2>דף נג:</h2>
[ע"ז ה' ע"ב] הכא דלהקרבה בע[י]נן ג' יומי. פי' לבדוק שלא יהא בו מום. אנן דשכיחי [מומין] דפסלי [אפילו ב]דוקין שבעין. דכת' [ויקרא כ"א] או גבן או דק, פרש"י דומיא דקורבנות שהקריבו אבותינו אומות העולם אוסרין לע"ז, וק' הלשון דהא אנן פוסלין דוקין שבעין ואינהו לא פסלי אלא מחוסר אבר וא"כ לא הוי דומיא, לכך נרא' להגיה הפירוש(י) שהקריבו אבותיהם. אמרה תורה הבא בהמה לקרבן שחיין כו'. ואע"ג דבבהמה טמאה נמי כת' מכל החי, לא חלקה התורה.
<h2>דף נז.</h2>
[ע"ז כ"ג ע"ב] כל צאן קדר יקבצו לך. וק' כיון דטעמ' דר' אליעזר משום רביעה אמאי פליג רבנן עליה דר' אליעזר בפ'[רת] חטאת גרידא, ליפלוג עליה בשאר קרבנ' ומשו' רביעה, וי"ל להודיעך כוחו דר' אליעזר דחיישינן בפרה אדומה משו' רביעה, אפילו הני דדמיהן יקרי[ם], דיצרו תוקפו. שמעת מינה דפרה קדשי מזבח. בתמיה, והאי פלוגתא. דאי ס"ד קדשי בדק הבית. א"כ הוי כמ' אבן או קורה וליכא חששא אם נרבעה. וכי תימא ר' שמעון לטעמא דאמ' יוצא דופן ולד מעליה. פי' וכשר אף לקרבן וכן לפרה. כל שהמום פוסל. לא תימא טעמא דפסול משום דחטאת קריה רחמנא, דא"כ תיפרוך אלא מעת' תפסל בי"ד [— ביוצא דופן]. כי השחית כל בשר. וזה ערוה דבעבירה קלקלו, כדכת' [בראשית ו'] וייראו בני הא'הים, והיינו שמחזאי (וחזאל) [ועזאל] שנפלו מן השמים ולקחו אשת חביריהם בכח, ה"ג בפר"ח.
